🔘 נויאומורפיזם · neumorphism

💛

יום כיפור של אהבה

שיעור של הרב יהודה טאוב

למה פורים מכפר כמו יום הכיפורים: שלוש מחציות השקל, המן שהכול לא שווה לו, עין טובה, קרבן תודה של חמץ ומצה, ו"עד דלא ידע" כהודיה גם על הרע

פוריםיום הכיפוריםמחצית השקלעין טובהקרבן תודהעד דלא ידעערבותהודיה
▶ לצפייה בשיעור
0%
100%
5 חלקים20 כרטיסים0/20 פתוחים
💛
חלק 1 מתוך 5

כפרה מתוך אהבה

2

בשיעור הקודם דובר על דברי הזוהר, שיום הכיפורים הוא "כ-פורים", יום שהוא כמו פורים. ומכאן נשאלת שאלה: מה יש בפורים שהוא מכפר? באיזו זכות יום של משתה ושמחה יכול לכפר על האדם, כמו היום הקדוש ביותר בשנה?

התשובה: בפורים שבו ישראל בתשובה מאהבה, ולא מיראה. וכדי להבין למה זה מכפר, צריך לשאול: למה אדם חוטא בכלל? לא תמיד משום שהוא רוצה בעבירה עצמה. הרבה פעמים הוא חוטא משום שאינו מרגיש אהבה לבורא עולם, אינו מרגיש רצון להתקרב אליו.

וכשאדם מתמלא אהבה ושמחה בקדוש ברוך הוא, החטא נעקר משורשו. אין צורך להתמודד עם כל עבירה בנפרד. כשהלב מלא אהבה, אין בו מקום לחטא. זו הכפרה של פורים: לא דרך עינוי, אלא דרך אהבה שממלאת את הלב.

יש בזה גם חידוש מעשי. מי שמתקשה להתגבר על חטא מסוים, אינו חייב להילחם בו רק ישירות. לפעמים הדרך הטובה יותר היא להגדיל את האהבה לה', את השמחה בתורה ובמצוות. כשהאהבה גדלה, החטא מצטמק מאליו, כמו חושך שנעלם כשמדליקים אור. וזה מה שפורים מציע לכל יהודי.

מה מיוחד בתשובה של פורים לעומת זו של יום הכיפורים? ביום הכיפורים אדם מתחרט על עבירות מסוימות. בפורים קרה דבר גדול יותר: עם ישראל הרגיש כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, גם בתוך הגלות, גם בתוך הצרות. ומתוך ההרגשה הזו קיבלו את התורה מחדש.

הגמרא אומרת שבהר סיני קיבלו ישראל את התורה כמו בכפייה, "כפה עליהם הר כגיגית". ובימי אחשוורוש חזרו וקיבלו אותה מרצון: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" – קיימו מה שקיבלו כבר.

קבלת התורה מאהבה ומשמחה היא מדרגה שקשה לדמיין. זו מדרגה של ימות המשיח, שבה אדם עובד את ה' לא משום שהוא מוכרח, אלא משום שהוא אוהב. ולכן פורים מכפר: הוא מעורר באדם את אותה אהבה, ומי שאוהב באמת, נעקר ממנו שורש החטא.

למה דווקא בפורים הגיעו ישראל למדרגה הזו? זו שאלה בפני עצמה, ובהמשך נראה שהיא קשורה מאוד ליסוד של קרבן תודה.

⚖️
חלק 2 מתוך 5

שלוש מחציות

7

בתענית אסתר נוהגים לתת מחצית השקל, זכר למחצית השקל שהיו נותנים לבית המקדש. הספרדים נוהגים לתת את שוויו של מחצית השקל בכסף טהור, לפי משקל הגרמים, והסכום משתנה לפי מחיר הכסף. האשכנזים נוהגים לתת שלוש מחציות של המטבע המקומי.

ומאיפה המספר שלוש? בפרשת כי תשא נאמר: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'". המילים "מחצית השקל" מופיעות שם שלוש פעמים.

ורש"י מבאר שלא סתם כתוב כך. ישראל נתנו שלוש תרומות. אחת לאדנים, הבסיסים שעליהם עמדו קרשי המשכן. אחת לקרבנות הציבור. ואחת לבניין המשכן עצמו, שאליה הביא כל אחד כפי נדבת לבו: זהב, כסף, נחושת ותכלת. שלוש תרומות, שלוש מחציות.

יש קשר ישיר בין מחצית השקל לבין פורים. המן הציע לאחשוורוש עשרת אלפים ככר כסף תמורת הרשות להשמיד את היהודים. והגמרא אומרת: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לכן הקדים שקליהם לשקליו.

כלומר, מחצית השקל שנתנו ישראל במדבר עמדה להם כנגד השקלים של המן. הכסף שניתן לקדושה, לאדנים, לקרבנות ולמשכן, היה חזק מן הכסף שניתן לשנאה. ולכן קוראים את פרשת שקלים לפני פורים, ונותנים מחצית השקל בתענית אסתר.

ויש לזה משמעות גם למעשה: מה שאדם נותן לקדושה ולצדקה, מגן עליו מפני כל מה שאחרים זוממים נגדו. השקלים הקטנים שלנו מקדימים את השקלים הגדולים של האויב.

יש בזה רעיון יפה מאוד. לא במקרה יש שלוש מחציות. כל יהודי צריך להרגיש שהוא חצי משלושה דברים, משלושה ערכים נעלים. הוא לבדו אינו שלם.

החצי הראשון: האדם הוא חצי מאשתו. כך אומרת התורה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". אדם בלי אשה נקרא "פלג גופא", חצי גוף. רק כשהוא מתחתן הוא נעשה אדם שלם. ולכן בברכות הנישואין מברכים "יוצר האדם", כי רק עכשיו נשלמה בריאתו.

ההרגשה הזו אינה עניין טכני, ואינה רק ביטוי יפה מן הברכות. היא קובעת איך אדם מדבר עם בן זוגו, איך הוא מוותר, ואיך הוא שמח בהצלחתו. מי שמרגיש שהוא חצי, ושבלי בן זוגו אינו שלם, מתייחס לבן זוגו כחלק מעצמו. זו אהבת איש לאשתו, הראשונה מן המחציות.

החצי השני: כל יהודי הוא חלק מעם ישראל. מה מיוחד בעם ישראל שאין באף אומה אחרת? "כל ישראל ערבים זה לזה". יהודי בקצה העולם בצרה – וכל העם מרגיש שזה עניינו.

רואים זאת שוב ושוב. כשיהודים בכל מקום שהוא נמצאים בסכנה, עם ישראל לא אומר: מה זה קשור אלינו? הם אזרחים של מדינה אחרת. כל יהודי מרגיש ערבות לכל יהודי, בלי קשר למקום מגוריו או לאזרחותו. ואפילו האויבים יודעים זאת היטב, ומבינים שעל יהודי ישלמו כל מחיר.

וזו ההרגשה של "חצי": אני לבדי אינני שלם. אני חלק מכלל ישראל, ומה שקורה לאחי קורה לי. זו אהבת ישראל, המחצית השנייה. ומי שחש אותה באמת, אינו יכול להיות אדיש לצרת חברו, גם כשהוא עצמו בטוח ומסודר.

איפה רואים במגילה את הערבות הזו? אצל אסתר. היא הייתה יכולה לומר: אני מסודרת. אני בבית המלך, בטוחה. היהודים יסתדרו בעצמם. במקום זאת היא נכנסת אל המלך בלי שנקראה, אף על פי שידעה שהדין הוא "אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית". היא לא ידעה אם תצא משם בחיים. "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".

בשביל מה? בשביל להציל את עם ישראל. והרב הוסיף שיש מי שלומדים מכאן גם הלכה למעשה: יש מצבים שבהם, כדי להציל את הכלל, נכנס אדם למקום שקשה מאוד לצאת ממנו. כך עשו לוחמים שקפצו לתוך עמדות האויב בקרבות קשים, בידיעה שסיכוייהם לצאת קטנים, כדי להציל את חבריהם ואת העם.

זו הערבות במלוא עוצמתה: לא רק להרגיש את הצער של הכלל, אלא להיות מוכן למסור את עצמך בשבילו.

והחצי השלישי: כל יהודי הוא חלק מבורא עולם. נשמתו היא "חלק אלוק ממעל". בכל בוקר אנו אומרים: "אֱלֹקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי". הנשמה באה מלמעלה, והיא קשורה תמיד למקורה, ומשתוקקת לחזור ולהתחבר אליו. בלי החיבור הזה, האדם חסר את החצי החשוב ביותר.

אם כן, שלוש המחציות הן: אהבת איש לאשתו, אהבת ישראל, ואהבת ה'. בכל אחד מן התחומים האלה האדם אינו שלם לבדו. הוא חצי, וצריך להשלים את עצמו בחיבור.

ופורים בא לעורר בדיוק את זה. מחצית השקל שנותנים לפני פורים מזכירה לכל אחד שהוא חצי משלושה דברים. וכל מצוות היום – המשתה, משלוח המנות, מתנות לאביונים, וההודיה לה' – באות לחזק את שלושת החיבורים האלה.

אם נסתכל על מצוות היום, נראה שכולן קשורות לשלוש המחציות. משלוח מנות ומתנות לאביונים מחזקים את הקשר בין יהודי ליהודי, את הערבות ואת האהבה. הסעודה והשמחה בבית מחזקות את הקשר המשפחתי, ביניהם גם הקשר בין איש לאשתו. וקריאת המגילה וההודיה לה' על הנס מחזקות את הקשר בין הנשמה לבורא עולם.

לכן פורים הוא יום של תיקון האחדות. המן ניסה לנצל את הפירוד, "עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד", ובפורים מתאחדים מחדש בכל שלושת המישורים.

ומי שחש בפורים שהוא חצי, ושאינו שלם בלי אשתו, בלי עמו ובלי בוראו, ופועל כדי להשלים את עצמו, מקיים את פורים בעומקו. זו גם הכפרה של היום: כשהחיבורים מתחזקים, החטא, שהוא ניתוק, מאבד את מקומו.

🌵
חלק 3 מתוך 5

וכל זה איננו שווה לי

4

הגמרא שואלת: המן מן התורה מנין? ועונה: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". לכאורה זה רק משחק מילים. אבל יש כאן רעיון עמוק.

התבוננו במן. היה לו הכול. עושר עצום: הוא הציע לשקול למלך עשרת אלפים ככר כסף. חז"ל אומרים שהסכום הזה כנגד מחצית השקל של כל ישראל, וזה סכום אדיר. היו לו בנים רבים, יועצים, בית מלא, ומעמד של השני בממלכה אחרי המלך.

והוא מאושר? לא. הוא חוזר הביתה ואומר: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". קוץ אחד, יהודי אחד שאינו משתחווה, מוציא אותו מדעתו. הוא מגיע הביתה כולו רותח מכעס. אין לו רגע אחד של נחת.

איפה רואים את היסוד הזה בתורה? אצל אדם הראשון. הוא היה בגן עדן, באמת בגן עדן. מלאכים צלו לו בשר, היו שם עצים מכל הסוגים, פירות וריחות, כל מה שאפשר רק לחלום עליו.

וממה הספיק לטעום? מכל העצים הטובים לא אכל. דווקא מן העץ האחד שנאסר עליו, ממנו אכל. "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ".

זו תכונה שטבועה באדם. אם אינו עובד על עצמו, אפילו כשיש לו הכול, עינו נמשכת אל הדבר האחד שחסר לו. ולכן נרמז המן במילים "המן העץ": הוא אותה תכונה בדיוק. אדם שיש לו הכול, ודבר אחד שחסר הורס לו את כל השאר.

ועד היום כך. שאלו אדם שלא עבד על עצמו איך עבר יומו. הוא לא יספר על כל הטוב שהיה בו. הוא יזכור את האחד שלא נתן לו, את מה שנתקע, את מה שהשתבש.

יש לזה דוגמה מפורסמת בגמרא. רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים הנצורה ופגש את אספסיינוס. אמר לו: שלום עליך, מלך. אמר לו אספסיינוס: אינני מלך. אמר לו רבן יוחנן: אתה עתיד להיות מלך, שנאמר "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל", ואין "אדיר" אלא מלך.

בתוך כך הגיע שליח מרומי: הקיסר מת, ומינו אותך לקיסר. אספסיינוס שמח מאוד. הוא ישב ונעל נעל אחת, ובא לנעול את השנייה, והיא לא נכנסה. רגלו התנפחה. אמר לו רבן יוחנן: אל תצטער, שמועה טובה באה לך, ו"שמועה טובה תדשן עצם". מה תקנתו? יבוא אדם ששונא אותך ויעבור לפניך. עשו כך, והרגל חזרה לגודלה.

תחשבו: אדם שזה עתה נעשה קיסר על כל רומי, בשיא האושר. מה כבר יכול לעשות לו אדם אחד ששונא אותו? והנה, ראייתו מספיקה כדי שכל השמחה תתכווץ. זה בדיוק המן.

והלימוד הוא לכל אחד. כמה פעמים אדם נמצא ביום מלא טוב, ודבר אחד קטן, הערה של מישהו או תקלה פעוטה, מחשיך לו את הכול? מי שמכיר את הטבע הזה, יכול לעצור ולומר לעצמו: לא אתן לקוץ אחד לקלקל את כל הגן.

ומה הלימוד? אם אדם אינו עובד על עצמו בחיים, אם הוא חי את החיים כהרגלם ולא קונה לעצמו עין טובה, דבר קטן, כמעט כלום, יוריד ממנו את כל שמחת החיים. זה המן שבתוכנו.

גם במן שירד במדבר רואים זאת. היו בו כל הטעמים, ובכל זאת אמרו ישראל: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה... אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". יש לך הכול, ואתה מתגעגע לבצל ולקישוא? כך האדם: חסר דבר קטן אחד, וכל השאר נראה כאילו אינו.

אבל אדם יכול לשנות את הטבע הזה. היהדות בנויה במידה רבה על עבודה זו: לראות את הדברים הטובים שיש לנו, ואת הטוב שבאחרים. מי שעובד על עצמו, קונה עין טובה. ומי שיש לו עין טובה, שמח בחלקו גם כשחסר לו משהו.

📜
חלק 4 מתוך 5

מרדכי ואסתר מן התורה

2

הגמרא שואלת גם: מרדכי מן התורה מנין? ועונה: "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר", ומתרגמים "מירא דכיא", שדומה בצלילו לשם מרדכי.

ויש בזה רמז יפה. בתחילה היה למרדכי מר מאוד. לקחו ממנו את אסתר אל בית המלך. היה חושך, ולא ידע מה יקרה. אחר כך באה הגזירה הנוראה על כל עמו. אבל בסוף הגיע הדרור, החירות והישועה הגדולה. הוא זכה לראות את המהפך במו עיניו, ולעלות לגדולה.

זה מה שאמרו חז"ל: כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. מי שאינו נשבר בזמן המרירות, ונשאר נאמן לה', זוכה בסוף לדרור. מרדכי עמד בשער המלך ולא כרע, גם כשזה עלה לו ביוקר, ובסוף יצא "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר".

ועוד דבר רמוז במגילה, וממנו לומדים שאין לחשוש מן הצרות: הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה. הגמרא אומרת שאין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה.

רואים זאת במגילה בבירור. אסתר נלקחה לבית המלך ונעשתה מלכה עוד לפני שהמן עלה לגדולה, ועוד לפני שעלתה הגזירה בדעתו. כשבאה הצרה, הרפואה כבר הייתה מוכנה ועומדת במקומה. אילו הייתה הגזירה באה קודם, איך הייתה אסתר מגיעה לבית המלך? אבל ה' סידר את הדברים בסדר הפוך: קודם המלכה היהודייה, ורק אחריה הגזירה.

יש בזה עידוד עצום. הקדוש ברוך הוא אינו פותר צרות רק אחרי שהן קורות. הוא מכין מראש את הדרך לצאת מהן. כשאדם נמצא בצרה, הוא יכול לדעת שכבר עכשיו, גם אם אינו רואה, הכין לו ה' את הישועה.

🍞
חלק 5 מתוך 5

להודות גם על הרע

5

עכשיו נחזור לשאלה: למה דווקא בפורים קיבלו ישראל את התורה מאהבה? התשובה קשורה לקרבן תודה.

יש בקרבן תודה דבר מוזר מאוד. בשאר הקרבנות אסור להביא חמץ כלל: "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ". בשבועות מביאים שתי הלחם, שהן חמץ בלבד. ורק בקרבן תודה מביאים גם חמץ וגם מצה: שלושה מיני מצות, ומין אחד של חמץ.

המפרשים מבארים: מי מביא קרבן תודה? מי שיצא מבית האסורים, מי שחלה ונתרפא, מי שעבר במדבר או בים. והוא שואל את עצמו: על מה אני מודה? הרי גם הכניסו אותי לשם. אבל יש אדם שמגיע למדרגה גבוהה יותר: הוא מודה לא רק על שיצא, אלא גם על מה שעבר עליו. הוא מכיר שהקדוש ברוך הוא סיבב הכול לטובתו.

וזה החמץ שבקרבן: הודיה גם על הרע. והמצה: הודיה על הטוב. "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" – בשני נוני"ן, כי הוא מכבד את ה' פעמיים, על הטוב ועל הרע.

ולמה בפסח אוכלים רק מצה ולא חמץ? כי יש כלל: לא מבקשים מאדם שזה עתה יצא מבית האסורים שיודה על כך שהיה שם. אי אפשר לומר דבר כזה לאדם ביום שחרורו. תנו לו להירגע, להתיישב בדעתו, לחשוב על מה שעבר עליו. אחר כך, אולי אחרי שנה, יוכל לומר מעצמו: תודה גם על התקופה הקשה, היא נתנה לי תובנות גדולות לחיים.

כך היה ביציאת מצרים. ביום שיצאו לא אמרו להם להודות על השעבוד. בפסח מודים רק על הטוב, ולכן אוכלים רק מצה. ובשבועות, אחרי שחלפו הימים והגיעו ישראל למדרגה גבוהה, מביאים חמץ: עכשיו אפשר להודות גם על מה שהיה קשה.

יש מי שיצאו משבי ממושך, ואחרי זמן סיפרו שהתחזקו שם מאוד באמונה, והגיעו למדרגות שלא דמיינו. הם לא חיפשו את הצרה, אבל כשהיא באה, הם הצליחו לראות את הטוב שצמח ממנה. זה לא פשוט כלל, וזו מדרגה עצומה, ולא כל אדם זוכה לה. אבל עצם הידיעה שהיא קיימת, נותנת כוח לעבור את הקושי בתקווה.

צריך לשים לב לדיוק חשוב. ההודיה על הרע היא מדרגה עליונה, אבל אין זו דרישה שמפנים כלפי אדם אחר בשעת צערו. מי שעומד ליד אדם שעבר צרה קשה, אינו אומר לו: תודה על הצרה. זה לא שייך, וזה גם אכזרי.

ההודיה על הרע צומחת מבפנים, אצל האדם עצמו, כשהוא מוכן לכך. היא באה אחרי זמן, אחרי שהלב נרגע והדעת התיישבה, ואחרי שהאדם זכה לראות את הטוב שצמח מתוך הקושי. אי אפשר לקפוץ אליה, ואי אפשר לכפות אותה.

לכן גם בתורה יש סדר: פסח עם מצה בלבד, ורק בשבועות חמץ. וגם בפורים ההודיה על הכול באה מתוך שמחה גדולה, ביין ובשירה, ולא מתוך כפייה. זו מתנה שהאדם מקבל כשליבו פתוח, ולא משא שמטילים עליו.

ומכאן פירוש נפלא שאמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב על דברי חז"ל: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

הרי שיכור אמיתי עדיין יודע מה טוב ומה רע. הוא זוכר מי הם בני משפחתו, יודע את מי הוא אוהב. גם אם אין לו מעצורים, הוא אינו מבלבל בין אויב לאוהב. אם כן, מה פירוש "עד דלא ידע"?

מבאר הברדיצ'בר: אדם צריך לשמוח בפורים עד שהוא מגיע למצב שאין אצלו הבדל בין ההודיה לה' על הגזירות שעשה המן, לבין ההודיה על הישועות שבאו על ידי מרדכי. הוא מודה על שתיהן באותה מידה, כי הוא מכיר שגם הגזירות היו לטובה. הן לא רק התבטלו, אלא נהפכו לברכה גדולה לישראל.

זו פסגת פורים: להגיע בשמחה וביין למדרגה שבה מודים לה' גם על הרע, ומכירים כמה טוב הוא גרם.

וסיים הרב בדבר נפלא מהרבי מראדומסק. כשמתו בניו של אהרן הכהן, אומרת התורה: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". הוא שתק, קיבל את הדין באמונה ובשתיקה. זו מדרגה גדולה מאוד.

אבל דוד המלך ביקש יותר: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם". הוא ביקש להגיע למדרגה שבה גם בשעת צרה גדולה הוא לא ישתוק, אלא ישיר. גם בתוך הקושי, הוא ימשיך לזמר לה' ולהודות לו.

זו המדרגה של קרבן תודה, של חמץ ומצה יחד, של "עד דלא ידע". ופורים הוא היום שבו אפשר להתקרב אליה: בשמחה, ביין, בשירה, להגיע לאהבת ה' עצומה ולשמחה אלוקית, עד שהלב מסוגל לא רק לקבל את הכול, אלא לשיר על הכול.

ומי שמגיע לכך, מבין למה פורים מכפר כמו יום הכיפורים. כי מי ששר לה' גם על הקושי, אין בלבו מקום לחטא, והוא כולו אהבה. שנזכה לשמחת פורים אמיתית, ולבשורות טובות.

❤️

המשפט החשוב

לפעמים הדרך הטובה יותר היא להגדיל את האהבה לה', את השמחה בתורה ובמצוות.

💛 מה מכפר בפורים

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה